יום שישי, 27 ביולי 2012

לשרוד את מדבר המלח הבוליביאני

היום בבוקר הצטערתי לשמוע על שתי מטיילות שמצאו את מותן במדבר המלח המפורסם בבוליביה - סאלאר דה אויוני. זו אינה הפעם הראשונה שמדבר המלח הזה גובה חיים ולא הפעם הראשונה שבה אנשים מגיעים שם למצבי קיצון. 
באפריל 1997, כשאני בן 22, מצאתי את עצמי במצב לא נעים בכלל באותו מדבר מלח. אותו מצב מתאים באופן קלסי להגדרה של "מצב הישרדות" מכיוון שיש בו התמודדות מלאה עם אבדן כיוון, פציעה, מחלה, סביבה עוינת, מחסר במים, מחסור באוכל, העדר תקשורת ודינמיקה קבוצתית בחירום. כמו כל "מצב הישרדות" הוא שרשרת של טעיות קטנות, שכל אחת מהן תמימה, אך יחד הן יוצרות מצב של סכנת חיים. תחילה רציתי להביא את הסיפור בפניכם דרך כתיבתו של גבר בן 37 וכדי להיות נאמן לפרטים נברתי, פשפשתי והוצאתי את יומן המסע שלי מהשנים 1996-1997 "דרום אמריקה - מיום ליום". קראתי, נזכרתי והחלטתי שאין צורך לשכתב את ההיסטוריה ולכן אני מביא אליכם את הדברים כפי שהם כתובים ביומן מתאריך 15.4.97 יום שלישי.

רגע לפני, הנה ציטוט מויקיפדיה על הסאלאר (מדבר) עצמו:

סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni או Salar de Tunupa; "מדבר המלח של אויוני") הוא מדבר מלח בדרום-מערב בוליביה שטחו 10,582 קמ"ר, והוא מדבר המלח הגדול בעולם. הוא מהווה חלק מרכס הרי האנדים וגובהו כ-3,650 מ' מעל פני הים
לפני 40,000 שנה היה המדבר חלק מאגם מינצ'ין הפרהיסטורי. כשיבש האגם, נותרו ממנו שני אגמים קטנים (פּוּפּוֹ ואוּרוּ אוּרוּ), ושני מדבריות מלח - אויוני וקוֹיפָּאסָה.
עומק המלח בשכבה העליונה של המדבר כ-10 מ', ועומקו הכולל מוערך בכ-120 מ'. לפי ההערכות, הוא מכיל כ-10 מיליארד טונות של מלח. תעשיית המלח כורה כ-25 אלף טונות של מלח בשנה, באמצעות קואופרטיב קולצ'אני. בנוסף, מכיל מדבר המלח גם הליט וגבס
בלב מדבר המלח שוכן האי 'איסלה דל פסקאדו' (בספרדית: "אי הדג"), שבו גדלים קקטוסים המתנשאים לגובה של 10 מ'. מדי נובמבר פוקדים את הלגונות השונות במדבר להקות פלמנגו.

 יומן מסע:

יום שלישי 15.4.97
בשעה 8:00 בבוקר אנחנו קמים ויוצאים לסאלאר. סיפור כזה מתחילים ב'תודה לאל'.
אנחנו יושבים בג'יפ, גל, דודי, מורן, דודי2, רוני, צדף ואני. יש נהג ומדריך. אנחנו נכנסים אל תוך הסאלאר ופוערים פינו למראה המדהים שנפרס לפנינו. משטח המלח העצום מוצף כולו במים מהגשמים שהוא אינו יכול לאגור יותר ועומק המים כ - 20 ס"מ. ההרים והשמים משתקפים במים הצלולים, הרגועים, וקו האופק מתבטל לחלוטין, זה נראה כאילו ההרים ממש מעופפים באוויר והג'יפ נוסע בשמים. פנינו מועדות ל"איסלה דל פסקאדו" אי הקקטוסים. בדרך בגלל שהנהג נוסע מהר מידי הג'יפ נכבה כי המים נכנסים למנוע או לאגזוז וכל עצירה כזו עולה לנו בזמן יקר. במנהלך הנסיעה אני מתייבש בתוך הג'יפ אז אני יוצא מהחלון ועובר לשבת על הגג. לבסוף מגיעים לאי. קקטוסים בגובה של 6 מטרים מתנשאים ממנו ולהקת פלמנגו עפה ברוגז כשאנחנו מפריעים. אני די מצוברח ואין לי חשק לדבר עם אף אחד אז אני מסתובב לי לבדי עד שהנהג קורא לנו לארוחת צהרים מאוחרת. אני אוכל שני המבורגרים ומקווה שהבשר לא חרא. 

אחרי הארוחה מאיצים בנו פתאום לעלות לג'יפ כי הלילה מתקרב ומסוכן לנסוע בלילה בסאלאר. אני שומע את הנהג והמדריך מדברים ביניהם ומבין שזו הפעם הראשונה שהנהג נוהג בדרך הזו. זו הייתה טעות לא לקחת ג'יפ עם מכשיר קשר שעובד.
לאחר שעה של נסיעה השמש מתחילה לשקוע והמחזה יפיפה, הבעיה היא שלי מתחילים גיהוקים בטעם של בשר וגם גל מתחילה להתפתל מכאבי בטן. כדי לשכוח את הכאבים של עצמי אני מרגיע אותה, מחבק ומלטף ומנסה להשכיח מעצמי את הגרוע מכל - להיתקע בסאלאר שמקבל אט אט יופי מאיים. אין לי מושג לאן אנחנו נוסעים. גם הנהג וגם המדריך נראים מאד מבולבלים. אנחנו נכנסים להרבה בורות מלח שלא היו בדרך שבה הגענו וזה אומר לי רק דבר אחד - איבדנו כיוון.


הלילה מתחיל לרדת ואין שום נקודות להתאפס על פיהן, הכל חשוך וגל מתפתלת ונאנקת מכאב, אני חושב שגם קצת מפחד. ישנה מן דממה בג'יפ וכולם מתוחים ומבינים כי נשקפת לנו סכנה. אני לא מרגיש טוב ואני נרדם, גל נרדמת עלי. בום! גדול ועצרנו. הג'יפ עומד לו בדממה באלכסון כשהגלגל האחורי ימני שקוע עמוק עמוק במלח שנשבר וגילה בוץ בעומק של 20 ס"מ מתחת למים.  אני מתעצבן על הנהג שעצר בתוך הבור וכיבה את המנוע, מקים אותו מהכיסא, משלב 4x4, מכניס לראשון ומנסה לצאת לאט לאט. המלח דק מאד, זה לא מקום שהיינו צריכים להיות בו, הגלגל הקדמי שמאלי מתחפר לי ואני עוצר. 

הנהג אומר שנשאר לישון בלילה בתוך הג'יפ ואני חוטף עוד קריזה. כולנו מורידים נעלים וגרביים ויורדים לדחוף את הג'יפ מאחורה. דוחפים חזק והנהג האידיוט בכלל נוסע רוורס עלינו, עכשיו גם האחורי שמאלי שוקע והמים מגיעים עד לקו הדלתות, איזה זין. אין מה לעשות, חייבים להמתין לבוקר ולעשות הערכת מצב. גל מתכווצת,מורן עם כאב בטן, היסטריה וקוצר נשימה, צדף נהיית פתאום חולה ולי בא להקיא. רוני דודי ואני עולים לגג של הג'יפ ומנסים לקבוע בערך היכן אנחנו ממוקמים, ממרחק עצום נדמה לנו שאנחנו רואים אורות אבל הפנסים שלנו לא יאותתו עד שם בכל מקרה. הסאלאר בלילה נראה כמו ים, גלים קטנים ולא רואים בכלל את הקרקע הלבנה, הכוכבים משתקפים במים ונראה לנו שאנחנו מרחפים בחלל - ג'יפ בחלל. אנחנו יורדים למטה ובודקים את ההתחפרות, המים קפואים והמלח חותך את כפות הרגליים. קור אימים, איזה חרבון תרתי משמע כי כולם משלשלים. 

בג'יפ אני אוסף את כל המים שיש לנו. קצת פחות משלושה ליטר לתשעה אנשים. יש כמה עוגיות, כמה סוכריות, אבוקדו אחד ומלא 'מרלברו לייט'. אני מכריז על משמעת מים כשאוכל וסיגריות חופשי.
דודי ישן מקדימה עם הנהג והמדריך ואנחנו שלושת הזוגות מנסים בכוח למצוא תנוחות נוחות לשינה. אני וגל מחובקים וקור אימים תוקף את הג'יפ, קרח מצטבר על החלונות כאשר הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס.
גל יוצאת החוצה להשתין וחוזרת עם רגלים קפואות, אני מעסה לה אותן ומנסה להחזיר להן את החום. היא אסירת תודה. בשלב מסוים בלילה אני דוחף את הראש מהחלון ומקיא את כל הבשר המזויין הזה. שוטף את הפה, בולע, והולך לישון. מורן מרגישה בלילה ממש רע אז הגברים מוותרים על מנות המים שלהם עבורה. לילה לא קל. אט אט מאיר הבוקר.

יום רביעי 16.4.97
מכווצים וכואבים, חולים, משלשלים ומיובשים אנחנו עולים אל הגג. ההרים ממול נראים קרובים, שעה מקסימום, אבל הידיעה שהמרחקים במדבר אינם כמו שהם נראים מדאיגה אותי. צמאים מאד ורעבים אנחנו דנים במצב. אנחנו מעריכים שהסטייה שלנו הביא אותנו למקום רחוק ב - 25 ק"מ מהדרך שבה היינו צריכים להיות ושבמקום בו אנחנו נמצאים יהיה קשה לג'יפים אחרים לראות אותנו. אני משכנע את המדריך לצאת ולהזעיק עזרה ולבסוף הוא מסכים. רוני מודד לו זמנים ונראה כאילו לקח לו שעה להגיע לשטח היבש (הערה: לרוני הייתה מצלמה עם זום מטורף). השעה 9:00 בבוקר והקור מתחלף עם שמש קופחת, אנשים עייפים וחלשים. בשעה אחת בצהריים דודי,הנהג ואני יושבים על הגג ומדברים. אנחנו לא סומכים על המדריך שיגיע בזמן, יש עוד ליטר וחצי של מים ואני רוצה שנתחיל ללכת עם הנהג אבל הוא מפחד לעזוב את הג'יפ לבד. אני מלמד בוליביאני מה הם חיי אדם כשאני עושה השוואות בין חשיבות הג'יפ לבנות החולות, מדהים אבל הוא מבין. אנחנו מקפלים את הציוד מורידים גרביים ומתחילים לצעוד עם נעלים במים על המלח. כולם במצב רוח מרומם על שסוף סוף עושים משהוא אבל תוך כדי הליכה חודרים לי גבישי מלח אל נעל ימין והם חותכים לי חתך עמוק בעקב, זה שורף מוות.
גל לידי ואנחנו מגיעים ראשונים אל משטח המלח היבש. אני מוריד נעליים וכמוני כולם הולכים יחפים. אני פתאום רואה את מורן שוטפת פנים ושותה מים בסבבה שלה אז אני חוטף עצבים וצועק על כולם מה החשיבות של לשמור על המים לשתייה, הם מתבאסים והבקבוק היחידי שנשאר עובר אלי. הצמא מחניק והראש כואב. בכל עצירת שתייה אני רואה מי מוותר על המנה שלו וכאילו שותה - רוני, דודי ואני.  
ההרים התגלו כרחוקים מאד ורק בשעה חמש וחצי בערב אנחנו מגיעים אליהם. לאט הקור המדברי חוזר כדי להכות בנו. צדף על סף עילפון וגל תומכת בה, דודי ומורן מיואשים ורוני אומר לי "אחי, אני מזה מצטער אבל אני עומד להתעלף" הוא הולך בזיג זג כמו בסרטים. אני בועט לו בתחת, מחייך ומסביר לו שהוא גדול מידי בשביל שאני אסחב אותו, הוא מחייך חזרה ומספר לי כמה הוא שמח שגל עוזרת לצדף כי הוא לא מרגיש שהוא יכול. בכוח אני דוחף לו שלוק מהמים. 
עוצרים לאכול אבוקדו ואני מוותר על המנה שלי כי הבטן שלי מתה, חוץ מזה אני לא מרגיש רעב אבל כשאני קם אני חוטף סחרחורת ולהבזק שנייה רואה הכל כחול שחור. כולם נועלים נעלים שכבר התייבשו ואני ממשיך יחף בגלל החתך בעקב. על פי ההערכה שלי נמשיך ללכת ונפגוש את פסי הרכבת כשמשם נפנה ימינה ובשאיפה נפגוש איזה רכב שיעבור שם. הצמא קורע וכולם משלשלים, אני מחזיק הכל בבטן כדי לא לאבד נוזלים, "יהיה בסדר", אני מעודד את כולם ומספר בדיחות קרש אבל הגרון שלי נחנק, כולם מדברים בלחש ומעט. מידי פעם אני מאותת עם הפנס, ישנם אורות מולנו במרחק שמוערך כ 20 קילומטר ובהם אני לא תולה תקווה. בשמים נח לו ענן עגול להפליא ואני מסביר לצדף וגל שזה אלוהים והוא בא לעזור לנו עכשיו, צדף קורסת ורוני לידה, גל מחבקת אותי ומורן ודודי2 שפוכים על האדמה של מדבר דרום בוליביה. אני מודע לעובדה שיש פה חיות טרף ולכן אני מכריח את כולם לקום ולהמשיך ללכת וביחד. מחלקים את שארית המים ואני רק מרטיב את השפתיים, אני נותן לעצמי בדיוק עוד שעתיים ואח"כ אני מתעלף, לבנות, רוני ודודי2 אני נותן הרבה פחות. דודי גולנצ'יק, הוא נראה טוב. אני מחבק את גל וכמעט נופל מהרגליים, צמא מוות, גל מוציאה את המצלמה ומנציחה בחיוך מריר את הרגע, כל הכבוד על האופטימיות. עוד קילומטר ועוד. שמתי גרביים ויותר חם ברגליים אבל הכאב אדיר. השעה 8:00 בלילה וכבר צעדנו יותר משלושים קילומטרים היום. התיק קורע לי את הגב והנשימה בגובה 3600 מטר קשה מאד. רוני מועד ואני תופס אותו "עוד קצת אחי, עוד קצת,תחזיק" הוא מתפלל שירד גשם וברד ושלג ורק הדיבורים שלו מקפיאים לי את התחת, מים מים מים אלוהים תוציא אותנו מהבוץ הזה.

אני מאותת לכל כיוון, אולי משהוא יראה ויגיע. אני צועד ונאנק בשקט עם כל צעד, כאבי תופת ברגלים וסחרחורות קלות מידי פעם, לא להישבר, אני מתקרב לגל וצדף ומעודד אותן קצת, קשה לי לשמוע מה הן אומרות כי הן לוחשות. עוד קילומטר ונדמה לי שאני מבחין בפנסי רכב, אני מרים את הפנס גבוה מעל הראש ומאותת - אדום לבן מכבה אדום לבן מכבה, מדליק, מצד לצד, למעלה למטה - לא מפסיק כעשר דקות ונשברות לי הכתפיים. בוא לפה יא בן זונה,לפה. כולם כבר משמיעים אנקות יאוש ונדמה לי שהוא מתקרב, כן הוא מתקרב, אני לא מפסיק לאותת וצעקת שמחה אדירה יוצאת לי מהפה ואני מעניק לגל וצדף חיבוק. הן בוכות ואני פותח עם רוני בריצה אל עבר הג'יפ שלנו שחולץ ובא לחפש אותנו. אני יודע שהייתה אולי טעות לעזוב את הג'יפ אבל באותה מידה יכולנו לגווע שם. אני לא מצטער, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו - בזה אני מאמין. בג'יפ יש מים ואני מחכה שכולם ישתו, אני שותה וכמעט נחנק, שואל את גל האם עכשיו אפשר להישבר קצת והיא מהנהנת לכן ומחבקת אותי. אנחנו מגיעים לעיר אויוני ומובטח לנו שנקבל את הכסף חזרה 58 דולר אם אנחנו רוצים. אנחנו נופלים לישון כמו כלבים, תודה לאל ככה מסיימים כזה סיפור.


תגובה 1: