יום שבת, 1 בספטמבר 2012

זיכרונות מאפריקה

אני מותח את הקשת ומרגיש את המיתר העבה חופר בתוך האצבעות של ילד בן תשע. פייר, הכושי הענק שלידי מסמן לי בשקט למתוח עוד ואני מרגיש ששרירי השכמות בצד ימין תכף מתפרקים לי. החץ, קנה ישר של צמח שאני לא מכיר... קנה? סוף? אולי משהו אחר. צבעו חום דבש וברור שכולו צופה באיזה חומר שרפי שכנראה נועד לחזק אותו. המפרקים לאורך הקנה שויפו לגמרי. ראש החץ עשוי פיסת ברזל מחושל ביד, משולש ציורי וחד אשר מקובע לקצה החץ בגידי חיות צהבהבים חומים. בין אצבעותיי האוחזות במיתר קצה החץ מעותר בשלוש נוצות מרוטות של עוף רזה שגורלו לא ידוע... אולי הוא כבר מזמן בבטן של פייר. 
השנה 1982 בעיר לומבומבשי שבקונגו הבלגית, לימים מדינת זאיר. הווילה מוקפת חומה גבוהה התוחמת שטח אדמה גדול ופראי. האזורים היחידים שנוקו הם השטח סביב הבית והשטח סביב הגזיבו הגדול שבחצר. פייר הוא אחד משני החיילים שמאבטחים את הווילה והוא זה שהביא לי את הקשת מהכפר שלו... אבא שילם. 
הסביבה שמקיפה את הווילה ענייה מאד, בבוקר צובאות על השער הראשי עשרות רוכלות אפריקאיות עם סלים ענקיים על הראש, בננות, ירקות, קוקוס ואננס וגם מיני חיות שניצודו, פרוות, תכשיטים ומיני כלים שהכינו, הכל למען המאדאם של הווילה. עצוב, מייאש ומעורר רחמים, דרכה של אפריקה. את הווילה אי אפשר לעזוב ללא ליווי שנעשה ברכב איסוזו טרופר ממוגן הכולל נהג ומאבטח. אני, אחותי בת השבע ואחי בן הארבע נוסעים רק לבית הספר או לאירועים של המשלחת הצבאית... חברים לא היו לי... פרט לפייר וג'רארד עימם ביליתי את רוב זמני.

אני מביט בראש החץ החד, בגזע העץ שמולי ובזיקית השמנמנה שנחה עליו, שקטה, מנומנמת ולא יודע שעוד רגע יסתיימו חייה. אני לא ממש רוצה להרוג אותה אבל גם לא אכפת לי יותר מידי, אני יודע שהיא עומדת לשמש כאוכל לחיילים, דרכה של אפריקה. אני משחרר את החץ והוא עף ישר אל עבר המטרה וננעץ שלושה סנטימטרים מהזיקית. היא לא זזה כלל. פייר מניח את רובה הקלצ'ניקוב על הקרקע ושולף סכין ברזל קטנה בעבודת יד, הוא מביט בזיקית, אומד את המרחק ומשליך את הסכין, חמש דקות אחרי זה הזיקית מתבשלת על האש הפתוחה שבחצר. אני לא טועם ממנה ורק אוכל "בוקארי" שהוא מאכל המורכב מכדורי בצק עשוי קמח תירס שטובלים אותו בבלילת דגים קטנים מפורקים כולם בשמן של עצמם. מסריח מאד אבל טעם גן עדן.

יחד עם הקשת קיבלתי חמישה חצים ואשפה עבורם וסכין צייד עצומה עם ידית מגולפת בתוך נדן עור עבה שנתפר בגידי חיות. שניהם חזרו איתי לארץ כשנתיים אחרי אבל הקשת והחצים לא שרדו את פגעי הזמן, גם נדן הסכין לא. היום קמתי בבוקר והסכין הייתה תלויה על הקיר באזור העבודה שלי, החוד שלה מעוקם וחבוט ממאות הפעמים שהטלתי אותה כילד וכנער. אני מתקן אותה היום! הודעתי לאשתי ויצאתי להדליק אש כדי ללבן את הפלדה ולחשל אותה לצורה החדשה. לאחר 10 דקות של נפחות סיימתי ואז החלו להציף אותי הזיכרונות. סכין בת 29 שנה, הסכין הראשונה שלי, אתה למדתי לחתוך, לבתק, לגלף, לצוד ולהטיל והיא מלאה בזיכרונות ילדות על אפריקה, על אבא, על אחי ועל השעות ביערות, הידית שלה מלאה בזיעה, שומן, לכלוך ודם שנספג בה עם השנים והיא תמשיך ללוות אותי ואת חיי כנראה עד סופם. אני לא משתמש בה היום אבל היא מקשטת את הקיר כשהיא עדיין חדה בשני צידי הלהב. מגיע לה כבוד וגם פוסט בבלוג. מאז עברו המון שנים והמון חצים שנורו אבל אני שמח להודיע שלכל הזיקיות ושאר חיות השדה והיער שלום... מעניין מה שלום פייר

3 תגובות:

  1. אין כמו התחושה שבה אתה אוחז בחומר גולמי כמו ברזל, ואז אתה מתחיל לעבד אותו ולחשל אותו לפי הרוח שלך ולפי הצרכים שלך. להפיח רוח בחומר, זו משמעותה של אומנות אמיתית, של אומנות הנפחות.

    עבודה יפה

    עמית | המדרשה לברזל

    השבמחק
  2. כיף לך שהייתה לך את האפשרות הלימודית הזאת כבר בילדות

    השבמחק
  3. Best Casinos with Slots for Real Money in 2021 - Mapyro
    Slots casino: Best casinos 충청남도 출장마사지 with slots for real money · Vegas Grand 제주 출장마사지 Casino: The 오산 출장안마 best slot site for US 라이브스코어 players · Ignition Casino: 익산 출장안마 Best for casino

    השבמחק