פרק א' - לא רוצה לחיות, לא
רוצה למות (קטע מתוך ספר שנמצא בשלבי כתיבה)
לא עובר יום בלי שאני פוקח את העיניים בבוקר, מטה את ראשי ימינה ומחפש
את התלתלים הזהובים של ביתי בת השלוש על הכרית. לא עובר יום בלי שרגע לפני שאני
מתעורר אני מקשיב כדי לשמוע את נשימותיה של אשתי ובתנו התינוקת. לא עובר יום מבלי
שאני מחכה, אי שם בין ארבע לחמש בבוקר, לשכן החקלאי שיצא עם הג'יפ לעבודה. לא עובר
יום מבלי שאני נזכר שהכל נמחק. הכל.
אני מתגלגל בעייפות מהמיטה המעופשת, מהשמיכות המאובקות שמגנות עלי
מהקור של החורף הארור הזה, וניגש יחף אל המטבח. הרצפה והשיש מלאים בכלים ולכלוך.
אם היה זה קיץ היו פה בטח זבובים וג'וקים אבל קר. קר מאד. אני מכניס כמה כפיסי עץ
אל תוך הכיור ומניח עליהם גפרור בוער, הם ניצתים בקלות כי אני משרה אותם בשמן זית,
זה הדבר היחיד שלא חסר לי. הקור מתגנב אל כפות הרגליים ורגע אחרי שאני מוסיף עץ
אני מניח את הקומקום על המדורה הקטנה שבכיור והולך לחפש גרביים.
הבית נראה כמו בימים הטובים שלו. הימים שבהם הבנות היו מפזרות את החדר
שלהן בכל מקום. אלא שעכשיו הצעצועים הפזורים והמשחקים נראים יותר אפורים וחסרי
חיים, אולי בגלל האבק ואולי בגלל שהם מתו כמו כולם. אני הולך אל המקלחת ודורך בדרך
על קוביות, חרוזים ועוד חפצים עם פינות, זה כואב ואני לא מרגיש כלום.
חשבתי שאני חזק. חשבתי שיהיה לי הכוח להצמיד את הקנה לרקה וללחוץ אבל
מסתבר שאני מפחד מהסופיות של האקט יותר מהאקט עצמו. אני יושב על האסלה ובוהה
בברווז גומי צהוב וקטן אשר זרוק ליד מכונת הכביסה, הברווז של איילה. כשראיתי אותה
בפעם האחרונה היא הייתה חגורה במושב התינוק ונופפה לי דרך שמשת הרכב בהתלהבות
"ביי אבא, ביי". דמעות מתחילות להחניק אותי בדיוק כשהקומקום מתחיל לשרוק
ואני מזנק בפראות כדי לעצור את המשרוקית האיומה הזו, פעם נתתי לקומקום לשרוק כי
הייתי עסוק בלתקן את אחד החלונות והם באו. הם באו בלהקות. מאז אני זהיר הרבה יותר.
מעט הקפה שעוד נשאר לי ארוז בנייר כסף ושמור בתוך קופסת פלסטיק קשיחה.
כאשר הוא יגמר אצא לעשות סיבוב בין הבתים ולחפש עוד אבל אני אחכה לצהריים כי בבוקר
הערנות של החיות גדולה יותר, נראה שהשריד של לאכול בבוקר ולאכול בערב נשאר להן
כקוד גנטי שאין למחוק אותו. הכי טוב בצהריים. סוכר, אני אוהב סוכר. למרות שאני
מרגיש בו היום את המרירות יותר מהמתיקות ואולי בגלל שכבר שבוע אין לי משחת שיניים.
גם את זה אצטרך להביא. אני חושב שיש כמה שפורפרות בבית של משפחת עמרי אבל אני לא
זוכר. בפעם הקודמת שהייתי שם זה היה עם אורי ונאלצנו להרוג את הכלב שלהם כי הוא
היה כלוא בבית וחטף את הווירוס כמו כולם. אני כמעט בטוח שראיתי שפורפרת על שיש
הכיור בחדר המקלחת. נו באמת, מצאתי לעצמי במה להתעסק, משחת שיניים. אם אורי היה פה
הוא היה מחייך את החיוך העצוב שלו ואומר שהדברים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל
ואחר כך היה משתתק ומשפיל מבט כי הוא היה יודע שהוא אדיוט ושום דבר קטן לא יעשה פה
שום הבדל. וחוץ מזה הוא מת לפני יומיים והייתי צריך לקבור אותו, או מה שנשאר ממנו,
בחצר של הבית שלו. אורי היה השכן החקלאי שלי והאיש הכמעט אחרון עלי אדמות ועכשיו
הוא חלק מהאדמה שעבד כל חייו. מאורי נשארו לי הטרקטור שלו ואקדח ישן כמעט כמוהו,
אפ-אן 9 מילימטרים משנת 1944 ועכשיו שנת 2017 וכל מה שאני רוצה זה למות וגם לחיות.
ולמות ושקט. אבל אני לא מעז.
לפני הסוף הייתי מדריך הישרדות. האירוניה שבדבר. מדריך הישרדות ולא
פחות. אם הייתם רוצים מידע על הישרדות בטבע או בעיר הייתם מקבלים שלל עצות וטריקים
מבית מדרשו של מגייוור עצמו. אבל תמיד ידעתי דבר אחד, וזה דבר שניסיתי להעביר גם
לחניכי השונים, התקווה והרצון לחיות הם אלו שישמרו עליך בחיים, כל השאר הם רק
תוספים. את התקווה איבדתי כאשר אשתי נסעה עם הבנות לכנס עורכי דין באילת לפני
התאונה ועם אובדן התקווה אבד גם הרצון לחיות. מאז שגם אורי מת אני אפילו לא מנסה
להכריח את עצמי לאכול. לחשוב ששקלתי פעם שבעים וארבע קילו והיום אני שוקל שישים, לא
מהעדר מזון. אורי עוד היה מפיח בי קצת רוח חיים ואומר לי שבלעדי בית לחם הגלילית
תהיה עליזה מן הרגיל ושביום שיגיעו שוב התיירים יהיה כלכלי יותר לעבוד כמדריך
הישרדות ששרד ולא כאחד שמת. אבל אורי לא הקשיב לי כשצעקתי לו מהחלון ויצא בלילה
להגן על צינור המים שהותקף על ידי להקת תנים, הצימאון עושה להם את זה. הוא ירה 4
יריות לפני שנדם. את הצינור תיקנתי בצהריים של יום המחרת. את אורי קברתי כבר
בבוקר.
אני מביט בתחתית כוס הקפה הריקה. את המשקע השחור אני אייבש בצלחת
ואשתמש בו שוב בריכוז גבוהה יותר כדי להכין קפה חלש יותר ליום אפור יותר. משהו
חמים מלטף לי את העורף ומרחיק את צינת הלילה, קרן שמש שמסתננת מבעד לקרשים שמסמרתי
לחלונות הבית. מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי את חום השמש כך? חודשיים? אולי
שלושה? זה נעים ומרגיע ומייאש. אני נושם נשימה עמוקה, אוסף את האקדח מפינת האוכל
ומחליק לתוכו מחסנית קפואה. אני דורך אותו באיטיות, כדור מחליק אל בית הבליעה. אני
נוצר את האקדח ויוצא אל הקור. אני חייב משחת שיניים כי הדבר האחרון שאני צריך
עכשיו הוא שיניים דפוקות
כל הזכויות שמורות לגיא סרוסי
יפה מאוד!!!!!!!!!!!!!!
השבמחקאדיר!
השבמחקכל הכבוד