על חשיבות ההכנה הפסיכולוגית

תכתובת אמתית ביני לבין טייל מנוסה... בזכותו אחרים עכשיו יכולים ללמוד על החשיבות של מוכנות. כל פרט מזהה כולל מקומות, שמות ומסגרות הוסר לבקשת הכותב.

 שלום גיא,

 רציתי לחלוק אתך חוויה שהייתה לי בסוף השבוע האחרון. ביום שישי יצאתי לטיול במדבר יהודה. זה לא היה טיול רגיל אלא טיול סנפלינג(אחרת הייתי מתעצל לצאת ונשאר בבית). אחריי הליכה קשה ביום הראשון וגלישת הנחל ביום השני הגענו לשעה 5 בערב. בעודנו גולשים מפל של 30 מטר ונהנים מהאקסטרים והסכנה התחילו דמדומים מאוחרים. אבל, נותר לנו מפל נוסף של 40 מטר לגלישה. בשלב זה נכנס החושך לגמרי והיה באוויר ריח של "משהו הולך לקרות פה". אחריי כ5 דקות מצאנו את עצמנו, חניכים, מדריכים, מדריכי סנפלינג וחובשת אחת בחשכה מוחלטת. באמצע נחל במדבר יהודה וחסומים על ידי מפל של 40 מטר. כמובן שהמדריכים עשו את הצעד ההגיוני והתקשרו לאחראים שלא הרשו לנו לרדת את המפל וחויבנו ללון את הלילה באמצע הנחל. לאחר קבלת הבשורה הכתה בי תחושה מיוחדת, שונה שעוד לא נתקלתי בה בעבר באף טיול. המכה של לינה בלתי צפויה בשטח די זעזעה אותי לכמה רגעים וכמובן העלתה קונוטציות של הישרדות. אמנם היה לנו ליטר מים לאדם, אוכל שיכול להספיק במאמץ אפילו ל24 שעות ואפילו ציוד רפואי. היו לנו סכינים טובות ומושחזות, אמצעי הדלקת אש וגם קליטה בפלאפון. אבל אז הבנתי שהציוד הזה הוא אחוז קטן מאוד מיכולת ההישרדות. החלק הגדול והקשה באמת הוא הנפש. היכולת להרגיע את עצמך ולהבין שאם תעשה דברים נכון יהיה בסדר, אני יכול לסמוך על עצמי, אני יודע שאני אהיה בסדר. לכן שורד אמתי הוא לא זה שיודע להדליק אש או לצוד חיות טרף, אלא זה שיכול הגיד למוח שלו "סטופ" אני יודע שאתה בסכנה ואני יודע שאתה מעדיף להיות בבית וליהנות מאוכל משפחתי אבל זה לא יקרה ובמקום לעשות שטויות, תירגע ותראה שזה לא כל כך נורא.

 קצת ארוך, קצת מסורבל אבל אני חושב שהדברים שלמדתי מהמידע שאתה חולק איתנו עזרו לי מאוד בפעם הראשונה שהייתי צריך להיות במצב הישרדות.

 היי עידן (שם בדוי).

 ראשית תודה רבה על שלקחת את הזמן לשתף אותי בסיפור ההישרדות הזה. את כל הסרטונים שאני מעלה אני מצלם, עורך ומפרסם ללא תמורה כאשר מה שמניע אותי זו הידיעה שיום אחד זה יעזור למישהו לעבור את הלילה בשלום. כאשר רוב האנשים שומעים "סיפור הישרדות" הם חושבים על אי בודד/אבדן דרך של ימים/מדבר ענק ללא מים. מה שאנשים לא מבינים שמצב הישרדות הוא אבדן שליטה על הסיטואציה (ולו לרגע) ושם בדיוק נכנסת אותה הרגשה "מיוחדת" שתיארת. מצבי הישרדות מתחילים מסיבוך אחד קטן של המצב, כמו כניסה בלתי צפויה לחושך, ונוטים להסתבך הלאה (להמשיך לרדת מפל לאור פנסים...) מזל שהמדריכים שלכם היו מנוסים ואחראים. אתה למדת מהמצב הזה את הדבר הכי חשוב שכל כולו נקרא "הפסיכולוגיה של ההישרדות" והוא עוסק בהרגעה עצמית, הסתמכות על ידע ואימון ולקיחת השליטה על הסיטואציה אל הידיים שלך בחזרה. זו גם בדיוק המהות של סדנאות הישרדות... להתאמן ולתרגל על מנת שברגע שזה קורה יש לך את הביטחון העצמי להתמודד עם הסיטואציה... ציוד... ציוד הוא בונוס. בסדנאות אני מלמד את הדבר הבא ברגע שנכנסים למצב הישרדות: עמו"ד

 ע - עמוד
מ - מחשבה תחילה
ו - וודא היכן אתה נמצא
ד - דרך פעולה

 זה חלק מכלים להתמודדות עם אותה הרגעה עצמית ופוקוס. אני שמח מאד שיצאתם משם ללא פגע אבל עם סיפור לכל החיים. האם אני יכול לפרסם את הסיפור? בעילום שם ובלי לציין איזה נחל זה היה? אני אבין אם לא.

 גיא

היי גיא,

 אתה יכול לפרסם אותו בשמחה. אני מעדיף בעילום שם ופרטים מזהים.

 הסיטואציה שקרתה מצד אחד לא הייתה נעימה ומצד שני חוויה שאני לא אשכח לעולם. כמה שאתה צודק שכשאנשים חושבים על מצב הישרדות הם ישר חושבים על פרק שבועי ב"שורד האולטימטיבי" ולא על אבדן שליטה כפי שציינת. אמנם הארץ שלנו קטנה וצפופה ואנשים נוטים לחשוב שאין פה מצבי הישרדות או סיטואציות של אבדן שליטה. יהיה ממש מגניב אם תעשה סרטון שמדגיש על הישרדות בארץ שהיא בדרך כלל לא הליכה של קילומטרים עד ציביליזציה או הכנת מחסה מעצים אלא בדר"כ שליטה עצמית והעמו"ד. לא מזמן הייתי באיזושהי הרצאה והמרצה סיפר לנו על איך שהוא לימד משהו חניך שלו בכיתה ו' ושנים אחריי זה החניך שלו התקשר להודות לו על העזרה. והדגיש על חשיבותה של התודה. אז אני רוצה להגיד לך תודה על המידע שחלקת איתנו באינטרנט, בבלוג, בסרטונים ועל כן אני אומר לך תודה. תזכור היום לפני שאתה הולך לישון שהמידע ודרך החשיבה שאתה חולק איתנו באמת מציל חיים.

לילה טוב

זיכרונות מאפריקה

אני מותח את הקשת ומרגיש את המיתר העבה חופר בתוך האצבעות של ילד בן תשע. פייר, הכושי הענק שלידי מסמן לי בשקט למתוח עוד ואני מרגיש ששרירי השכמות בצד ימין תכף מתפרקים לי. החץ, קנה ישר של צמח שאני לא מכיר... קנה? סוף? אולי משהו אחר. צבעו חום דבש וברור שכולו צופה באיזה חומר שרפי שכנראה נועד לחזק אותו. המפרקים לאורך הקנה שויפו לגמרי. ראש החץ עשוי פיסת ברזל מחושל ביד, משולש ציורי וחד אשר מקובע לקצה החץ בגידי חיות צהבהבים חומים. בין אצבעותיי האוחזות במיתר קצה החץ מעותר בשלוש נוצות מרוטות של עוף רזה שגורלו לא ידוע... אולי הוא כבר מזמן בבטן של פייר. 

השנה 1982 בעיר לומבומבשי שבקונגו הבלגית, לימים מדינת זאיר. הווילה מוקפת חומה גבוהה התוחמת שטח אדמה גדול ופראי. האזורים היחידים שנוקו הם השטח סביב הבית והשטח סביב הגזיבו הגדול שבחצר. פייר הוא אחד משני החיילים שמאבטחים את הווילה והוא זה שהביא לי את הקשת מהכפר שלו... אבא שילם. 
הסביבה שמקיפה את הווילה ענייה מאד, בבוקר צובאות על השער הראשי עשרות רוכלות אפריקאיות עם סלים ענקיים על הראש, בננות, ירקות, קוקוס ואננס וגם מיני חיות שניצודו, פרוות, תכשיטים ומיני כלים שהכינו, הכל למען המאדאם של הווילה. עצוב, מייאש ומעורר רחמים, דרכה של אפריקה. את הווילה אי אפשר לעזוב ללא ליווי שנעשה ברכב איסוזו טרופר ממוגן הכולל נהג ומאבטח. אני, אחותי בת השבע ואחי בן הארבע נוסעים רק לבית הספר או לאירועים של המשלחת הצבאית... חברים לא היו לי... פרט לפייר וג'רארד עימם ביליתי את רוב זמני.

אני מביט בראש החץ החד, בגזע העץ שמולי ובזיקית השמנמנה שנחה עליו, שקטה, מנומנמת ולא יודע שעוד רגע יסתיימו חייה. אני לא ממש רוצה להרוג אותה אבל גם לא אכפת לי יותר מידי, אני יודע שהיא עומדת לשמש כאוכל לחיילים, דרכה של אפריקה. אני משחרר את החץ והוא עף ישר אל עבר המטרה וננעץ שלושה סנטימטרים מהזיקית. היא לא זזה כלל. פייר מניח את רובה הקלצ'ניקוב על הקרקע ושולף סכין ברזל קטנה בעבודת יד, הוא מביט בזיקית, אומד את המרחק ומשליך את הסכין, חמש דקות אחרי זה הזיקית מתבשלת על האש הפתוחה שבחצר. אני לא טועם ממנה ורק אוכל "בוקארי" שהוא מאכל המורכב מכדורי בצק עשוי קמח תירס שטובלים אותו בבלילת דגים קטנים מפורקים כולם בשמן של עצמם. מסריח מאד אבל טעם גן עדן.

יחד עם הקשת קיבלתי חמישה חצים ואשפה עבורם וסכין צייד עצומה עם ידית מגולפת בתוך נדן עור עבה שנתפר בגידי חיות. שניהם חזרו איתי לארץ כשנתיים אחרי אבל הקשת והחצים לא שרדו את פגעי הזמן, גם נדן הסכין לא. היום קמתי בבוקר והסכין הייתה תלויה על הקיר באזור העבודה שלי, החוד שלה מעוקם וחבוט ממאות הפעמים שהטלתי אותה כילד וכנער. אני מתקן אותה היום! הודעתי לאשתי ויצאתי להדליק אש כדי ללבן את הפלדה ולחשל אותה לצורה החדשה. לאחר 10 דקות של נפחות סיימתי ואז החלו להציף אותי הזיכרונות. סכין בת 29 שנה, הסכין הראשונה שלי, אתה למדתי לחתוך, לבתק, לגלף, לצוד ולהטיל והיא מלאה בזיכרונות ילדות על אפריקה, על אבא, על אחי ועל השעות ביערות, הידית שלה מלאה בזיעה, שומן, לכלוך ודם שנספג בה עם השנים והיא תמשיך ללוות אותי ואת חיי כנראה עד סופם. אני לא משתמש בה היום אבל היא מקשטת את הקיר כשהיא עדיין חדה בשני צידי הלהב. מגיע לה כבוד וגם פוסט בבלוג. מאז עברו המון שנים והמון חצים שנורו אבל אני שמח להודיע שלכל הזיקיות ושאר חיות השדה והיער שלום... מעניין מה שלום פייר

לחיות או לא לחיות...

היא מביטה בי במבט עמום וחולמני "אני מעדיפה למות!" היא אומרת. אני מרגיש את הדם עולה לי לראש  ולא מצליח להבין איך אחרי שיחה כל כך ארוכה, אחרי הסברים מעמיקים והצגת תכלית כל כך ברורה היא אומרת לי שהיא מעדיפה למות. האמת... חשבתי שאשתי תהיה שונה, אחרת, שורדת, ופתאום היא משביתה אותי עם כזו הנחתה.

זה התחיל עם זה שמשום מה היה לה מצב רוח לשמוע את תאורית ההישרדות החובקת כל שלי, הזדמנות כזו לא באה כל יום! ולכן החלטתי להסביר לה את עקרונות ההישרדות, את הבסיס התאורטי והמהלכים שיש לבצע כדי לשרוד... טכניקות, טאקטיקות, היביטים פסיכולוגיים, ציוד, חומרים, תכנית ותכנית גיבוי. לאחר שעה וחצי שבה דחסתי לה סדנת הישרדות אורבנית מעורבת בסדנת הישרדות בשטח עם רוטב של טכניקות מחיה פרימיטיביות הייתי בטוח באלף אחוז שהיא תוציא מהפה משפט כמו "אז איך אני יכולה לעזור?" או "איך אנחנו יכולים להתכונן?" או "תלמד אותי עוד" או אפילו "אני עייפה והולכת לישון" אבל בחיים לא ציפיתי מאם ילדי לעתיד להגיד "אני מעדיפה למות!".

באופן מסויים זה הפתיע אותי למרות שברור לי שלא כולם בוחרים להיות שורדים. זה הפתיע אותי כי פתאום הבנתי שהצד השני של מטבע ההישרדות הוא אי הישרדות, כלומר אי קיום, פרידה מהחיים... מוות.

"איך? איך את יכולה להגיד את זה?" שאלתי אותה. ספק כועס ספק מאוכזב.

"אני לא יכולה עם כל הלחץ הזה. עם המחסות, טיהור המים והמאבק להשיג אוכל... אני לא יכולה עם כל האחריות הזו" ואז פתאום נפל לי האסימון... אחריות.

עד לאותם ימים ההישרדות הייתה בעיניי מאבק אינדיבידואלי, אישי, אל מול מצב קיצון... אתגר, הרפתקאה או מסע מרגש ואז היא באה וזורקת עלי את אותה המילה שתמיד כל כך הכבידה עלי – אחריות. באותו הרגע הבנתי שהבחירה לשרוד היא לא רק לקרוא תיגר על הסיטואציה, לא רק להחזיר את השליטה לידיים ולהתגבר על הקשיים, לא רק בחירה בחיים אלא גם לקיחת אחריות.

אחריות? על מה?

למעשה, הבחירה לשרוד, או הרמת הראש ב"יום שאחרי"... יהיה אשר יהיה, תחייב את השורד להתמודד עם עולם אחר, עם סביבה מוכרת שעברה שינוי חד. זה לא משנה מה היה השורד לפני, במה עבד או מה עשה. השורד הופך להיות (לעיתים לזמן קצר מאד, לעיתים ארוך) לראש פרמידת המעמדות. מצבו טוב יותר משל הסובבים אותו – משפחתו הקרובה, שכניו, בני שכונתו או בני עירו וכאחד כזה יש בידיו את הידע ואת הכלים (או חלקם) על מנת לסייע, להועיל ולהנהיג מתוך הסיטואציה החוצה. אין זה אומר שעליו לחלק את ציודו או מזונו עם אלו שלא הכינו עצמם אך הידע ועצם התמחותו בו הופך אותו ליישות אחראית כלפי אלו שאינם יודעים כיצד לשרוד, וזו אחריות.

מאז אותם ימים בהם אשתי העדיפה למות השתנו התנאים. שתי הבנות המדהימות אשר נולדו לנו חידדו אצלה את יצר ההישרדות והיא מגלה יותר עניין (אם כי מועט מידי לטעמי) בנושא. ואני? לאחר שהבנתי את נושא האחריות התחלתי לשאול את עצמי: "איך אני מפנה את זמני ב"יום שאחרי" לדאוג למשפחתי מצד אחר וגם לעשות את מה שצו מצפוני מצווה עלי – לצאת לשטח ולדאוג גם לאחרים?" לאחר שהיה לי ברור שאני עומד לעשות גם וגם החלטתי לפני כשנתיים להתחיל לצלם סרטונים ביו-טיוב – חינם לכל דורש – העוסקים בהישרדות ובטכניקות מצילות חיים, סרטונים אשר יכינו את מי שיצפה בהם טוב יותר למצבי חירום. אני מזמין אתכם להכנס ליו-טיוב ולצפות בכולם או לפחות בחלקם... אם לא עבורכם ועבור משפחתכם אז לפחות כדי לעשות לי את העבודה קלה יותר ב"יום שאחרי". תודה.

לשרוד את מדבר המלח הבוליביאני

היום בבוקר הצטערתי לשמוע על שתי מטיילות שמצאו את מותן במדבר המלח המפורסם בבוליביה - סאלאר דה אויוני. זו אינה הפעם הראשונה שמדבר המלח הזה גובה חיים ולא הפעם הראשונה שבה אנשים מגיעים שם למצבי קיצון. 

באפריל 1997, כשאני בן 22, מצאתי את עצמי במצב לא נעים בכלל באותו מדבר מלח. אותו מצב מתאים באופן קלסי להגדרה של "מצב הישרדות" מכיוון שיש בו התמודדות מלאה עם אבדן כיוון, פציעה, מחלה, סביבה עוינת, מחסר במים, מחסור באוכל, העדר תקשורת ודינמיקה קבוצתית בחירום. כמו כל "מצב הישרדות" הוא שרשרת של טעיות קטנות, שכל אחת מהן תמימה, אך יחד הן יוצרות מצב של סכנת חיים. תחילה רציתי להביא את הסיפור בפניכם דרך כתיבתו של גבר בן 37 וכדי להיות נאמן לפרטים נברתי, פשפשתי והוצאתי את יומן המסע שלי מהשנים 1996-1997 "דרום אמריקה - מיום ליום". קראתי, נזכרתי והחלטתי שאין צורך לשכתב את ההיסטוריה ולכן אני מביא אליכם את הדברים כפי שהם כתובים ביומן מתאריך 15.4.97 יום שלישי.

רגע לפני, הנה ציטוט מויקיפדיה על הסאלאר (מדבר) עצמו:

סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni או Salar de Tunupa; "מדבר המלח של אויוני") הוא מדבר מלח בדרום-מערב בוליביה שטחו 10,582 קמ"ר, והוא מדבר המלח הגדול בעולם. הוא מהווה חלק מרכס הרי האנדים וגובהו כ-3,650 מ' מעל פני הים

לפני 40,000 שנה היה המדבר חלק מאגם מינצ'ין הפרהיסטורי. כשיבש האגם, נותרו ממנו שני אגמים קטנים (פּוּפּוֹ ואוּרוּ אוּרוּ), ושני מדבריות מלח - אויוני וקוֹיפָּאסָה.

עומק המלח בשכבה העליונה של המדבר כ-10 מ', ועומקו הכולל מוערך בכ-120 מ'. לפי ההערכות, הוא מכיל כ-10 מיליארד טונות של מלח. תעשיית המלח כורה כ-25 אלף טונות של מלח בשנה, באמצעות קואופרטיב קולצ'אני. בנוסף, מכיל מדבר המלח גם הליט וגבס

בלב מדבר המלח שוכן האי 'איסלה דל פסקאדו' (בספרדית: "אי הדג"), שבו גדלים קקטוסים המתנשאים לגובה של 10 מ'. מדי נובמבר פוקדים את הלגונות השונות במדבר להקות פלמנגו.

 יומן מסע:

יום שלישי 15.4.97

בשעה 8:00 בבוקר אנחנו קמים ויוצאים לסאלאר. סיפור כזה מתחילים ב'תודה לאל'.

אנחנו יושבים בג'יפ, גל, דודי, מורן, דודי2, רוני, צדף ואני. יש נהג ומדריך. אנחנו נכנסים אל תוך הסאלאר ופוערים פינו למראה המדהים שנפרס לפנינו. משטח המלח העצום מוצף כולו במים מהגשמים שהוא אינו יכול לאגור יותר ועומק המים כ - 20 ס"מ. ההרים והשמים משתקפים במים הצלולים, הרגועים, וקו האופק מתבטל לחלוטין, זה נראה כאילו ההרים ממש מעופפים באוויר והג'יפ נוסע בשמים. פנינו מועדות ל"איסלה דל פסקאדו" אי הקקטוסים. בדרך בגלל שהנהג נוסע מהר מידי הג'יפ נכבה כי המים נכנסים למנוע או לאגזוז וכל עצירה כזו עולה לנו בזמן יקר. במנהלך הנסיעה אני מתייבש בתוך הג'יפ אז אני יוצא מהחלון ועובר לשבת על הגג. לבסוף מגיעים לאי. קקטוסים בגובה של 6 מטרים מתנשאים ממנו ולהקת פלמנגו עפה ברוגז כשאנחנו מפריעים. אני די מצוברח ואין לי חשק לדבר עם אף אחד אז אני מסתובב לי לבדי עד שהנהג קורא לנו לארוחת צהרים מאוחרת. אני אוכל שני המבורגרים ומקווה שהבשר לא חרא. 

אחרי הארוחה מאיצים בנו פתאום לעלות לג'יפ כי הלילה מתקרב ומסוכן לנסוע בלילה בסאלאר. אני שומע את הנהג והמדריך מדברים ביניהם ומבין שזו הפעם הראשונה שהנהג נוהג בדרך הזו. זו הייתה טעות לא לקחת ג'יפ עם מכשיר קשר שעובד.

לאחר שעה של נסיעה השמש מתחילה לשקוע והמחזה יפיפה, הבעיה היא שלי מתחילים גיהוקים בטעם של בשר וגם גל מתחילה להתפתל מכאבי בטן. כדי לשכוח את הכאבים של עצמי אני מרגיע אותה, מחבק ומלטף ומנסה להשכיח מעצמי את הגרוע מכל - להיתקע בסאלאר שמקבל אט אט יופי מאיים. אין לי מושג לאן אנחנו נוסעים. גם הנהג וגם המדריך נראים מאד מבולבלים. אנחנו נכנסים להרבה בורות מלח שלא היו בדרך שבה הגענו וזה אומר לי רק דבר אחד - איבדנו כיוון.

הלילה מתחיל לרדת ואין שום נקודות להתאפס על פיהן, הכל חשוך וגל מתפתלת ונאנקת מכאב, אני חושב שגם קצת מפחד. ישנה מן דממה בג'יפ וכולם מתוחים ומבינים כי נשקפת לנו סכנה. אני לא מרגיש טוב ואני נרדם, גל נרדמת עלי. בום! גדול ועצרנו. הג'יפ עומד לו בדממה באלכסון כשהגלגל האחורי ימני שקוע עמוק עמוק במלח שנשבר וגילה בוץ בעומק של 20 ס"מ מתחת למים.  אני מתעצבן על הנהג שעצר בתוך הבור וכיבה את המנוע, מקים אותו מהכיסא, משלב 4x4, מכניס לראשון ומנסה לצאת לאט לאט. המלח דק מאד, זה לא מקום שהיינו צריכים להיות בו, הגלגל הקדמי שמאלי מתחפר לי ואני עוצר. 

הנהג אומר שנשאר לישון בלילה בתוך הג'יפ ואני חוטף עוד קריזה. כולנו מורידים נעלים וגרביים ויורדים לדחוף את הג'יפ מאחורה. דוחפים חזק והנהג האידיוט בכלל נוסע רוורס עלינו, עכשיו גם האחורי שמאלי שוקע והמים מגיעים עד לקו הדלתות, איזה זין. אין מה לעשות, חייבים להמתין לבוקר ולעשות הערכת מצב. גל מתכווצת,מורן עם כאב בטן, היסטריה וקוצר נשימה, צדף נהיית פתאום חולה ולי בא להקיא. רוני דודי ואני עולים לגג של הג'יפ ומנסים לקבוע בערך היכן אנחנו ממוקמים, ממרחק עצום נדמה לנו שאנחנו רואים אורות אבל הפנסים שלנו לא יאותתו עד שם בכל מקרה. הסאלאר בלילה נראה כמו ים, גלים קטנים ולא רואים בכלל את הקרקע הלבנה, הכוכבים משתקפים במים ונראה לנו שאנחנו מרחפים בחלל - ג'יפ בחלל. אנחנו יורדים למטה ובודקים את ההתחפרות, המים קפואים והמלח חותך את כפות הרגליים. קור אימים, איזה חרבון תרתי משמע כי כולם משלשלים. 

בג'יפ אני אוסף את כל המים שיש לנו. קצת פחות משלושה ליטר לתשעה אנשים. יש כמה עוגיות, כמה סוכריות, אבוקדו אחד ומלא 'מרלברו לייט'. אני מכריז על משמעת מים כשאוכל וסיגריות חופשי.

דודי ישן מקדימה עם הנהג והמדריך ואנחנו שלושת הזוגות מנסים בכוח למצוא תנוחות נוחות לשינה. אני וגל מחובקים וקור אימים תוקף את הג'יפ, קרח מצטבר על החלונות כאשר הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס.

גל יוצאת החוצה להשתין וחוזרת עם רגלים קפואות, אני מעסה לה אותן ומנסה להחזיר להן את החום. היא אסירת תודה. בשלב מסוים בלילה אני דוחף את הראש מהחלון ומקיא את כל הבשר המזויין הזה. שוטף את הפה, בולע, והולך לישון. מורן מרגישה בלילה ממש רע אז הגברים מוותרים על מנות המים שלהם עבורה. לילה לא קל. אט אט מאיר הבוקר.

יום רביעי 16.4.97

מכווצים וכואבים, חולים, משלשלים ומיובשים אנחנו עולים אל הגג. ההרים ממול נראים קרובים, שעה מקסימום, אבל הידיעה שהמרחקים במדבר אינם כמו שהם נראים מדאיגה אותי. צמאים מאד ורעבים אנחנו דנים במצב. אנחנו מעריכים שהסטייה שלנו הביא אותנו למקום רחוק ב - 25 ק"מ מהדרך שבה היינו צריכים להיות ושבמקום בו אנחנו נמצאים יהיה קשה לג'יפים אחרים לראות אותנו. אני משכנע את המדריך לצאת ולהזעיק עזרה ולבסוף הוא מסכים. רוני מודד לו זמנים ונראה כאילו לקח לו שעה להגיע לשטח היבש (הערה: לרוני הייתה מצלמה עם זום מטורף). השעה 9:00 בבוקר והקור מתחלף עם שמש קופחת, אנשים עייפים וחלשים. בשעה אחת בצהריים דודי,הנהג ואני יושבים על הגג ומדברים. אנחנו לא סומכים על המדריך שיגיע בזמן, יש עוד ליטר וחצי של מים ואני רוצה שנתחיל ללכת עם הנהג אבל הוא מפחד לעזוב את הג'יפ לבד. אני מלמד בוליביאני מה הם חיי אדם כשאני עושה השוואות בין חשיבות הג'יפ לבנות החולות, מדהים אבל הוא מבין. אנחנו מקפלים את הציוד מורידים גרביים ומתחילים לצעוד עם נעלים במים על המלח. כולם במצב רוח מרומם על שסוף סוף עושים משהוא אבל תוך כדי הליכה חודרים לי גבישי מלח אל נעל ימין והם חותכים לי חתך עמוק בעקב, זה שורף מוות.

גל לידי ואנחנו מגיעים ראשונים אל משטח המלח היבש. אני מוריד נעליים וכמוני כולם הולכים יחפים. אני פתאום רואה את מורן שוטפת פנים ושותה מים בסבבה שלה אז אני חוטף עצבים וצועק על כולם מה החשיבות של לשמור על המים לשתייה, הם מתבאסים והבקבוק היחידי שנשאר עובר אלי. הצמא מחניק והראש כואב. בכל עצירת שתייה אני רואה מי מוותר על המנה שלו וכאילו שותה - רוני, דודי ואני.  

ההרים התגלו כרחוקים מאד ורק בשעה חמש וחצי בערב אנחנו מגיעים אליהם. לאט הקור המדברי חוזר כדי להכות בנו. צדף על סף עילפון וגל תומכת בה, דודי ומורן מיואשים ורוני אומר לי "אחי, אני מזה מצטער אבל אני עומד להתעלף" הוא הולך בזיג זג כמו בסרטים. אני בועט לו בתחת, מחייך ומסביר לו שהוא גדול מידי בשביל שאני אסחב אותו, הוא מחייך חזרה ומספר לי כמה הוא שמח שגל עוזרת לצדף כי הוא לא מרגיש שהוא יכול. בכוח אני דוחף לו שלוק מהמים. 

עוצרים לאכול אבוקדו ואני מוותר על המנה שלי כי הבטן שלי מתה, חוץ מזה אני לא מרגיש רעב אבל כשאני קם אני חוטף סחרחורת ולהבזק שנייה רואה הכל כחול שחור. כולם נועלים נעלים שכבר התייבשו ואני ממשיך יחף בגלל החתך בעקב. על פי ההערכה שלי נמשיך ללכת ונפגוש את פסי הרכבת כשמשם נפנה ימינה ובשאיפה נפגוש איזה רכב שיעבור שם. הצמא קורע וכולם משלשלים, אני מחזיק הכל בבטן כדי לא לאבד נוזלים, "יהיה בסדר", אני מעודד את כולם ומספר בדיחות קרש אבל הגרון שלי נחנק, כולם מדברים בלחש ומעט. מידי פעם אני מאותת עם הפנס, ישנם אורות מולנו במרחק שמוערך כ 20 קילומטר ובהם אני לא תולה תקווה. בשמים נח לו ענן עגול להפליא ואני מסביר לצדף וגל שזה אלוהים והוא בא לעזור לנו עכשיו, צדף קורסת ורוני לידה, גל מחבקת אותי ומורן ודודי2 שפוכים על האדמה של מדבר דרום בוליביה. אני מודע לעובדה שיש פה חיות טרף ולכן אני מכריח את כולם לקום ולהמשיך ללכת וביחד. מחלקים את שארית המים ואני רק מרטיב את השפתיים, אני נותן לעצמי בדיוק עוד שעתיים ואח"כ אני מתעלף, לבנות, רוני ודודי2 אני נותן הרבה פחות. דודי גולנצ'יק, הוא נראה טוב. אני מחבק את גל וכמעט נופל מהרגליים, צמא מוות, גל מוציאה את המצלמה ומנציחה בחיוך מריר את הרגע, כל הכבוד על האופטימיות. עוד קילומטר ועוד. שמתי גרביים ויותר חם ברגליים אבל הכאב אדיר. השעה 8:00 בלילה וכבר צעדנו יותר משלושים קילומטרים היום. התיק קורע לי את הגב והנשימה בגובה 3600 מטר קשה מאד. רוני מועד ואני תופס אותו "עוד קצת אחי, עוד קצת,תחזיק" הוא מתפלל שירד גשם וברד ושלג ורק הדיבורים שלו מקפיאים לי את התחת, מים מים מים אלוהים תוציא אותנו מהבוץ הזה.

אני מאותת לכל כיוון, אולי משהוא יראה ויגיע. אני צועד ונאנק בשקט עם כל צעד, כאבי תופת ברגלים וסחרחורות קלות מידי פעם, לא להישבר, אני מתקרב לגל וצדף ומעודד אותן קצת, קשה לי לשמוע מה הן אומרות כי הן לוחשות. עוד קילומטר ונדמה לי שאני מבחין בפנסי רכב, אני מרים את הפנס גבוה מעל הראש ומאותת - אדום לבן מכבה אדום לבן מכבה, מדליק, מצד לצד, למעלה למטה - לא מפסיק כעשר דקות ונשברות לי הכתפיים. בוא לפה יא בן זונה,לפה. כולם כבר משמיעים אנקות יאוש ונדמה לי שהוא מתקרב, כן הוא מתקרב, אני לא מפסיק לאותת וצעקת שמחה אדירה יוצאת לי מהפה ואני מעניק לגל וצדף חיבוק. הן בוכות ואני פותח עם רוני בריצה אל עבר הג'יפ שלנו שחולץ ובא לחפש אותנו. אני יודע שהייתה אולי טעות לעזוב את הג'יפ אבל באותה מידה יכולנו לגווע שם. אני לא מצטער, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו - בזה אני מאמין. בג'יפ יש מים ואני מחכה שכולם ישתו, אני שותה וכמעט נחנק, שואל את גל האם עכשיו אפשר להישבר קצת והיא מהנהנת לכן ומחבקת אותי. אנחנו מגיעים לעיר אויוני ומובטח לנו שנקבל את הכסף חזרה 58 דולר אם אנחנו רוצים. אנחנו נופלים לישון כמו כלבים, תודה לאל ככה מסיימים כזה סיפור.

תרמיל מילוט

בתאריך ה- 27 לאוגוסט 2011 נאלצו להתפנות מבתיהם 375.000 מתושבי ניו-יורק עקב כוננות הוריקן בעיר. אני זוכר את התאריך הזה כי כמה ימים לפני האירוע ההוליוודי הזה שאל אותי מישהו באחת מסדנאות ההישרדות אם אני לא חושב שאני נותן משקל ייתר למוכנות לשעת חירום, תשובתי הייתה אז, כמו היום, שלא.


רגע רגע... אני לא מתכוון לעורר בכם פחד בפוסט הזה, ממש לא. אני רוצה לעורר בכם את המודעות לצורך שלכם להיות מוכנים... לפחות לפרק זמן של 72 שעות.


כדי להבין מה זה אומר להיות מוכנים ומה עומד מאחורי הרציונל של "72 שעות" אני מבקש להכיר לכם את ראשי התיבות Bob, ביטוי אשר אנשי הישרדות משתמשים בו כדי לתאר תרמיל שאותו "לוקחים והולכים" כאשר יש צורך להתפנות ממקום המגורים הקבוע. ראשי התיבות האלו מסמלות Bug-out bag או Bail-out bag ובהגה האנגלית ניתן למצוא עוד כמה ביטויים כמו (Grab-out bag (Gob או (Get out of dodge (Good. אני קורא לזה בעברית 'תרמיל מילוט' או ת"מ.
עכשיו נסו לדמיין לעצמכם תרחיש שבו אתם חייבים לעזוב את הבית בעקבות מצב חירום. גם אם אתם לא מאופקים אני בטוח שלא יהיה לכם קשה לדמיין תרחיש כזה, אם לא הצלחתם לדמיין אני מקנא בכם ואתם משוחררים מהמשך קריאת הפוסט הזה. אם בכל זאת נשארתם ואתם זקוקים לעזרה אז אני יכול להפנות אתכם לתקנות פיקוד העורף שעשו בשכל ושינו את ההוראות בזמן רעידת אדמה מ"להישאר בתוך מבנה" ל"לצאת מהמבנה" (כאילו שלא הייתם עולים על זה לבד).
לא משנה אם חשבתם על רעידת אדמה, זיהום, סופה או מצב מלחמה אתם צריכים לקחת אתכם משהו וחבל שברגע האמת (ומעט לחץ) תשכחו את הכלב ותארזו דברים שהייתם לוקחים אתכם לצימר ברמת הגולן - המפתח הוא מוכנות. 


למעשה (ואני יודע עד כמה זה קשה) עליכם לבנות לעצמכם תכנית פעולה שאליה אכנס בפוסט עתידי, חלק מתכנית הפעולה הזו הוא הכנת ת"מ (תרמיל מילוט). התרמיל הזה נועד לספק את כל צרככם וצרכי יקירכם למשך ה- 72 שעות הראשונות. הסיבה לפרק הזמן הזה הוא זמן התגובה של כוחות חילוץ והצלה אשר יהיו עסוקים עד מעל ראשם בניהול האירוע (זאת על סמך הערכה שלהם וניסיון עולמי במצבים מסוג זה) ולכן עליכם לעמוד באתגר ולדאוג לעצמכם בזמן הזה. 


עכשיו לפני שאתם קוראים לי אפוקליפטי ומשוגע (ואני לא אעליב כי אני באמת כזה) כדי שתדעו שיש תרמילים כאלו מוכנים לקניה... כן כן, יש חברות שמייצרות אותם וזו יכולה להיות אופציה טובה במיוחד לבעלי משפחות (וממון). היות ואני עונה רק על הקריטריון הראשון אני רוצה ללמד אתכם מה השלד הרעיוני שמאחורי בניית ת"מ משלכם. 

תרמיל מילוט מוכן לשני אנשים.



















אז מהשם 'תרמיל מילוט' ברור לנו שכדי להתחיל אנחנו זקוקים לתרמיל וככל שהתרמיל יהיה טוב יותר, חזק יותר ורב גוני יותר כך יוטב לנו. אני בטוח שלכולם יש תרמיל טוב בבית אבל זה וודאי תרמיל שאתם משתמשים בו גם לטיולים ונסיעות ולכן עליו להישאר בתפקיד זה... הת"מ שלכם חייב להיות תמיד ארוז, נגיש ומוכן. 

הצ'מידן הצבאי יכול להוות אפשרות מעולה במיוחד לבעלי משפחה שצריכים לקחת בחשבון צרכים נוספים מעבר לנושאים שאפרט בהמשך (זה לא סקסי אבל חייבים לפעמים חיתולים, מוצרי היגיינה או צעצוע אהוב... תגידו תודה אם עד עכשיו חשבתם על אולר וערכת קפה)
אם אתם יכולים להשקיע אז תרמיל גב טוב (ואפילו תרמיל לכל בן משפחה) יגדיל את הניידות שלכם כאשר תרמיל אישי לכל בן משפחה יהיה משול ל"לא לשים את כל הביצים בסל אחד".
עכשיו שיש לנו תרמיל אנחנו נתחיל לפצח את שבעת הנושאים המרכזיים שלפיהם אנחנו נצייד את הת"מ שלנו. אני אומר מרכזיים כי ת"מ ותכולתו מושפעים מהסכנות עליהם הם צריכים לתת מענה, אזור גאוגרפי ומזג אויר, רמת הידע שלכם, מיומנות הישרדות וצרכים אישיים כמו גם העדפות אישיות. 


שבעה נושאים שיש לתת עליהם את הדעת (או במילים אחרות... אתם חייבים אותם!):


1. מים 
אין צורך לפרט את חשיבות המים לגוף האדם, בלעדיהם אנחנו אבודים. בזמן שהמינימליסטים יקצבו ליטר מים אחד לכל יום (ממש מעט) ממליצים רוב משרדי "פיקוד העורף" בעולם על בין שלושה לארבע ליטר לאדם... זה כולל מים לשטיפה והיגיינה.


טווח ארוך -


מומלץ מאד להצטייד גם בטבליות לטיהור מים או יוד  ומי שיכול להרשות לעצמו יכול להוסיף גם פילטר מים שעלותו היום כבר שפויה (כמה מאות שקלים... למשפחה זה שווה).
מעבר לכך, וזו ראייתי האישית, הסיכוי שנתמודד עם שיטפון בארץ קטן ולכן מומלץ ללמוד טכניקות לאיסוף מים או הפקת מים,מיומנות שתגדיל את שרידותכם. ישנם כמה חפצים שתהיו צריכים על מנת להפיק מים אבל יריעת ניילון ושקיות ניילון הן התחלה טובה.


2. אוכל - 
תחשבו ארוז, תחשבו לאורך זמן (תשכחו משימורים... זה כבד מידי). הרעיון הוא לארוז בתרמיל אוכל שלא מתקלקל במשך תקופה ארוכה כגון: אריזות בשר מיובש, שקדים ואגוזים, פרות יבשים, חטיפי אנרגיה, צנימים או ארוחות מוכנות בשקיות שאליהם מוסיפים מים רותחים.


טווח ארוך - 


מגדיר צמחים, ציוד דייג ומיומנות צייד ובניית מלכודות יגדילו את שרידותכם.


3. ביגוד - 
הביגוד כמובן תלוי באזור שבו אתם נמצאים בעולם. במבט צר על ישראל אני ממליץ על:


זוג מכנסיים ארוך נוסף (מומלץ דגמ"ח מתפרק עם הרבה כיסים)
שתי חולצות ארוכות (אם זה קיץ תמיד אפשר לחתוך)
שני זוגות גרביים
שני זוגות תחתונים
מעיל גשם או פונצ'ו להגנה מלאה מגשם.
כפפות
בנדנה


... קשה לכם? תוסיפו עוד.


4. מחסה - 
אל תבנו על זה שרכב של פיקוד העורף יעצור לידכם וממנו יצא חייל חביב שיזמין אתכם למחסה שהוכן מבעוד מועד... הלוואי וזה יקרה... אתם יודעים כמוני שלא. אוהל יכול לפתור לכם את הבעיה הזו או יריעת ברזנט דקה. גם כמה שמיכות מילוט יהיו אופציה קלת משקל. המחסה חייב להוות מקלט מרוח, שמש, טל וגשם וצריך להיות מרווח מספיק לכל בני המשפחה וציודם.
הצטיידו במזרן טיולים (ספוג או מתנפח) כי יש לו חשיבות אדירה על שנת הלילה שלכם שחשובה לא פחות במצבים שכאלו... יש לכם מספיק על הראש אז חשוב לתת לגוף מנוחה מנטלית טובה. לסיום, שק שינה קל לשתי עונות יהיה שילוב טוב עם המזרן והמחסה ובמקרה הגרוע ביותר יהיה לכם מעט צונן.


5. עזרה ראשונה - 
בעולם מושלם הייתי מעדיף אם הייתם מרכיבים ערכת עזרה ראשונה משלכם ולא קונים אחת מוכנה. הסיבה נעוצה בעובדה שערכת עזרה ראשונה שאתם בונים לבד היא ערכת עזרה ראשונה שאתם מכירים מקרוב ולא במהרה תשכחו מה יש בה... גם כאשר היא סגורה. הבניה העצמית גם תאלץ אתכם לעשות התאמה אישית לצרככם ולצורכי בני משפחתכם. 
כך או כך, השתתפו בקורס עזרה ראשונה של מד"א. ישנם מתנ"סים רבים ומועצות אשר מציעים לציבור קורס שכזה מזמן לזמן.


6. ציוד כללי - 
בציוד הכללי אתם יכולים להוסיף כיד הדמיון הטובה (ויכולת הסחיבה שלכם) אבל הנה מה שאני חושב שצריך להיות ציוד חובה:


א. שלוש דרכים שונות להדלקת אש - מצת, גפרורים (חסיני מים) ואבן אש.
ב. מסור שרשרת גמיש או מסור גינה מתקפל (גרזן אם עוד לא כבד לכם).
ג. סכין בעלת להב קבוע אשר חלקו האחורי ממשיך כל הדרך אל תוך הידית.
ד. אולר רב תכליתי.
ה. חוטים וחבלים (לפחות 20 מטרים של מיתר מצנח 4-5 מ"מ)
ו. כלי בישול ואכילה
ז. פנס ראש ופנס יד
ח. שני מקלות-אור (סטיקלייט)
ט. משרוקית


7. נשק להגנה עצמית - 
במצבי חירום כלל מערכתיים יהיו כאלו אשר עלולים לנצל את המצב לפורענות כזו או אחרת, למרות שיש סיכוי שהאנשים שתפגשו בדרך יהיו כמוני כמוכם יש סיכוי שתתקלו גם בטיפוסים פחות נעימים. אם אתם נושאי נשק חם אז בעייתכם נפתרה. אם לא אז האופציות החוקיות היחידות שלכם בישראל הן גז מדמיע או שוקר חשמלי. בזמן שאני מתנגד ונמנע מאלימות אני ממליץ להצטייד באחת מהאופציות על מנת לצאת מתרחיש לא רצוי. 

אל תשכחו גם את ערכת ההישרדות שלכם...


אני מקווה שהפוסט הזה נתן לכם קצת חומר למחשבה ויותר מזה אני מקווה שלעולם לא תהיו זקוקים לבחון אותו במבחן המציאות. אם בכל זאת תבחנו אותו אז אתם מוזמנים להגיד תודה... אחרי שיחזור החשמל. 


גיא סרוסי - מדריך הישרדות.

הכלי הכי חשוב בהישרדות

טוב, אני יודע... זה תמיד מאד כיפי לשאול "מה היית לוקח לאי בודד?" או "אילו שלושה חפצים היית לוקח לאי בודד?" או "אם היית יכול לקחת רק חפץ אחד... לאי בודד" שימו לב שהמוטיב החוזר הוא - אי בודד. האי הזה הוא מושא הערצה, על גבול הכמיהה, למי שמתחיל לעסוק בהישרדות והסיבה היא שאותו אי בודד ידרוש ממך ריכוז מקסימלי של הידע שלך... וככל שמספר החפצים שלך מועט כך יהיה עליך להיות "טוב" יותר כשורד... האמת? זה נכון. זו הסיבה שאנחנו משתעשעים כל כך במחשבה על אותו "אי בודד"... סיבה נוספת היא ששורדים בלב ובנשמה הם גם חובבי שקט וסוליטריות (סוליטרי - יחידאי, שולי או צדדי) כך שאי בודד הוא הנקודה העילאית אצלם וגם אצלי. 

זו הסיבה שסיפורו של רובינסון קרוזו הוא קלאסיקה חוצת דורות (עד שהרסו אותה כשהצמידו לו את כל המשפחה ב"משפחת רובינסון השווייצרית"... הרי אחרי הכל הוא הסתדר כל כך יפה לבד, ועם ששת, אז בשביל מה להדביק שם ילדים זבי חוטם ואישה שתגיד לו לשטוף ידיים?... ועוד שווייצרית!). זו גם הסיבה שהסרט עם טום הנקס "להתחיל מחדש" הביא כל כך הרבה אנשים לקולנוע... כי זה אי בודד, כי זה לבד וכי זה הטופ של הטופ של הישרדות... על אי בודד.

בצבא (מילואים) אני עוסק בהתאמה של חיילים לתפקידים בחיל בו אני משרת ופעם אחת ממש שיעמם לי אז החלטתי להוסיף שאלה לשאלון שכתבו טובי הפסיכולוגים והמעריכים של הצבא (זה שאלון שאני רק שואל ובעזרת השאלות שבו אני יכול להגיע לנבכי נשמתו של החייל... לדוגמה: "איפה אתה וחברים מבלים?" כך, לאט לאט אוביל אותו לשאלת השאלות... "מה אתה שותה כשאתה מבלה?"... וודקה רד-בול=עוף לי מהחיל! או גולדסטאר=תעלה על הסיפון חבר). השאלה שבחרתי להוסיף הייתה...

"אם אתה נקלע לאי בודד ואתה יכול לבחור אחד מבין שלושת החפצים הבאים... איזה חפץ תבחר לקחת אתך ולמה?"

1. סכין

2. משקפת

3. גפרורים

טוב, מי שבעניינים יודע שסכין (במידה ואתם יודעים להשתמש בה... והאמת שגם אם לא) היא הבחירה החכמה ביותר. אבל כל אחד תקע לי תשובות והסברים מפה עד סוף הגיבוש... חוץ מבחור אחד ששאל אותי שאלה ממש מתריסה...

- "המפקד?"

- "מה?!"

- "איזו משקפת?"

- "מה איזו משקפת?! מה לא ברור?"

- "המפקד זו משקפת צלילה או משקפת לתצפית"

בשלב הזה התחלתי להרגיש מסוקרן (דבר שקורה לי לעתים רחוקות במהלך הראיון) אז בקשתי ממנו שיפרט.

- "אם זו משקפת צלילה אז אני אקח סכין" (הללויה! סכין) אבל אם זו משקפת לתצפית אז אני מעדיף אותה"

- "למה אותה ולא סכין?"

- "כי אז אני יכול לפרק חצי ממנה ולהשתמש בעדשות למיקוד שמש והדלקת אש, עם המתכת ליצור להב פרימיטיבי, קרסים מאולתרים לדייג ועדיין תישאר לי חצי משקפת כדי לסרוק את האופק..."

טוב, אני מודה שלא חשבתי על לפרק את המשקפת והמגיוור (תעשו גוגל) הזה נופל עלי ומזכיר לי שלא משנה כמה ציוד יש לך או אין לך ואם נתקעת על אי בודד או הר נודד, הכלי הכי חשוב שלך הוא - השכל האנושי.

מובן שהעברתי אותו (אבל בגלל שהוא שותה גולדסטאר)

תמשיכו ללמוד ולגדול

גיא סרוסי - מדריך הישרדות